שדרות בלוג

רביעי, 09.04.08 (היום בו נפל קאסם על הבית שלי)

לאה בוגנים

בת 44, נשואה ואם לשלושה. גדלה בשדרות. מנהלת תחום שיקום-שדרות בעמותת גוונים

בבוקר מוקדם הסעתי את הילדים לבית הספר שנמצא בקיבוץ יד מרדכי, לא רחוק משדרות. תיכף אחרי שהורדתי אותם, בערך בשמונה וחצי, התקשרה אלי חברה לעבודה ושאלה אם "הכל בסדר?"

בשדרות יש לשאלה כזו מובן אחד – "נפל קאסם, איפה אתה ומה איתך?". עניתי שאני מחוץ לעיר, ואז היא אמרה שעולה עשן מכיוון הבית שלי.

מיהרתי חזרה לשדרות ומצאתי שהפעם הקאסם פגע בבית שלי, ליתר דיוק, בגג המשותף לי ולשכנים. הקאסם חדר לחדר המקלחת של השכנים, פוצץ לרסיסים ופיחם את כל מה שהיה על הגג - דוד השמש והקולטים, המזגן, צלחת הלוויין. בדירה התנפצו חלונות ותריסים, ונבקעו סדקים. הייתי נסערת מאוד, אבל שמחתי שלפחות לא היינו בבית כשזה קרה, ואיש לא נפגע.

בהתחלה חווינו מן הלם. כל הסיטואציה לוותה בהתרגשות לא מוסברת, המון טלפונים, הרבה בדיחות וצחוקים. אבל לאט-לאט האסימון יורד ואנחנו רואים כל מיני ביטויים לחרדה. זה בולט במיוחד אצל הילד הקטן שלי, בן השמונה, שבנה לעצמו מעין מקדש של חרדה: הוא מצא שני חורים בריצוף הגינה ושרף אותם בגפרורים. לאורחים שמגיעים הוא מסביר שאסור לדרוך, "בגלל שזה אתר נפילה של קאסם".

אני ובן זוגי נמצאים בסוג של הדחקה או הכחשה, אחרת אי-אפשר להתמודד עם כל-כך הרבה.

הגעתי לשדרות כעולה בת 5 מטנג'יר, ואני חיה בעיר כבר 40 שנה. כשהגענו שדרות הייתה עיירת פיתוח צעירה עם 10,000 תושבים. גם אז לא היה קל לגדול בה. לא תמיד היה לנו מה לעשות. לא היו הרבה אפשרויות לצעירים (מה שלצערי לא השתנה). אבל לפחות היו מרחבים וטבע מסביב, ותחושה שאפשר ללכת לכל מקום בכל שעה.

בשדרות תמיד הייתה שכבה לא מבוטלת של אוכלוסייה חלשה. את חלקה תמיד לוותה נזקקות שהפריעה לי. הקאסמים העצימו את העניין. הם מחזקים את תחושת ה"מגיע לי", במקום שתיווצר הבנה שכדאי שאעשה למען עצמי.

היום אני בתחושה שיש יותר מצוקה מאשר אנשים חזקים, אבל יחד עם זה אני לא פסימית. אני עובדת בעמותת גוונים, שמרבית אנשיה הם משדרות ומהסביבה. יחד אנחנו מאפשרים ויוצרים המון דברים יפים, למשל בתחום השיקום, שאותו אני מנהלת.

כמנהלת אני עסוקה מאוד לא רק במטופלים, אלא גם בסיוע לצוותים שלי - פשוט כדי להמשיך להחזיק איכשהו את העסק היפה שבנינו. המאמץ הזה להחזיק את הראש מעל המים איננו סיסמא.

היום משפחתי מחפשת בית ביישוב בסביבה. אנחנו מדברים על "יציאה להפסקה", לא על עזיבה. הבית בשדרות יישאר שלנו ואני אגיע בכל יום לעבודה, אבל שנינו מרגישים שמגיע לנו קצת "חופש" כדי להירגע.

עם כל הקושי האישי אני מקווה שסיפור שדרות ישנה את ההתייחסות לפריפריה בישראל. נוצרה מעורבות חברתית גדולה סביב שדרות וזה מאוד מחמם. אם פעם התביישתי לומר שאני משדרות, היום רוב האנשים גאים בי. יותר מכך – יש אנשים שחשים לא נעים שהם "בחוץ". תחושה כזו יכולה לשנות את התפיסה בחברה הישראלית בכלל.