דו שיח של שומעים

18.11.2010

גדעון, מימין, וישראל

בחודש אוקטובר התקיים מפגש מרגש עם אנשים שמתמודדים עם מחלה נפשית. המפגש התקיים ב"קפה גלריה" באשקלון,  והוא חלק מסדרת פעילויות בתחום ההסברה שמטרתה לקדם את שילובם של אנשים שמתמודדים עם מחלות נפשיות בקהילה. במקום התארחו נציגים של "פרויקט דו-שיח", המפגיש קהלים שונים עם מתמודדים המספרים את סיפורם האישי. לאחר ההרצאה, מתפתח דו שיח בין הקהל למתמודדים שמעלה סוגיות שונות לגבי אנשים החיים עם מחלת נפש ויחס החברה אליהם.  בקהל היו כ- 100 אנשים מתמודדים, בני משפחה, אנשי מקצוע ואנשים מהקהילה.
גדעון גלאון, מנהל "פרויקט דו-שיח" של עמותת אנוש, פתח את המפגש בסיפורו האישי המרתק:
"כל אדם עובר משבר, אין חיים ניטרליים. אני רוצה להראות לכם שהמשבר הוא לא תחנה אחרונה, אלא אולי אפילו הזדמנות לשיפור ולתיקון". גדעון היה ילד מופנם שספג התעללויות בבית הספר. בבית, כבן לאמא ניצולת שואה, לא קיבל את החום והאהבה שהיה צריך, "היא לא נתנה לי לגדול", הוא אומר.
מילד עצוב הפך גדעון לחייל עצוב, עד שבגיל 24 הגיע למצב בו לא יכול היה להכיל את עצמו יותר. בהסכמתו, הוא אושפז במחלקה סגורה, שם התבקש לראשונה בחייו לקחת כדורים.

בהתחלה חשב שהכדורים לא עוזרים ובעצם רוצים להרע לו, אך עם הזמן הבין שהכדורים מהווים עבורו מעין "קביים" שעוזרים לו בדרך.
יומיים לפני האשפוז "הייתי בהתרוממות רוח, קניתי כרטיס לוטו וכל הזמן התנגן לי בראש קטע משיר של יהודית רביץ 'האושר הוא הפשע המושלם', חשבתי שכולאים אותי כי אני מאושר".
המשבר השני בחייו של גדעון אירע כאשר עבד בבית חולים עם ילדים נכים כהידרותראפיסט, הוא החליט לזנוח את כל השיטות שלמד ובמקומן לשחק עם הילדים. זה הפך את הילדים ליותר יצירתיים והם נהנו יותר מהטיפול, אך כיוון שלא עדכן את הממונים עליו בשינוי שעשה ובהיגיון שמאחורי הרעיון, הוא פוטר.
גדעון ניסה להבין בכוחות עצמו מה קורה לו. "מעולם לא האמנתי שהעולם הפנימי שלי חולה או הזוי. הבנתי שהחוקים שמנהלים אותי הם לא חוקים פסיכוטיים, אלא כאלה שמנהלים כל אדם בריא או חולה באיזושהי רמה".
כיום הוא נשוי ואב לילד בן ארבע, מלווה ע"י פסיכולוג ומטופל בתרופות. אמו, שגילתה בגיל מבוגר את היכולת לאהוב, מרעיפה אהבה על בנו, והוא מתאר את הקשר ביניהם כקשר נפלא.
לאחר שחשף את סיפורו המרגש, ענה גדעון בסבלנות לשאלות הקהל והדגיש את החשיבות של עבודה אישית פנימית וחיצונית. לטענתו, לשים את הדגש בשיקום על העולם החיצוני (עבודה, לימודים וכו'), זה לא מספיק- "אחרי שרוכשים יציבות, זה הזמן לקשור קשר עם העולם הפנימי, בלעדיו אין יכולת להחלים".

לאחר הסיפור של גדעון, סיפר ישראל את סיפורו, אותו שיבץ בשירים פרי עטו.
ישראל נולד מחוץ לנישואים, אמו שהתה במוסד סגור והוא גדל אצל סבו וסבתו. בשל קשיים כלכליים, הוא עבר לפנימייה, שענתה על הצרכים החומריים, אך יצרה אצלו חוסר בחום ואהבה.
ישראל התגייס לצבא, שם פגש את אהבת חייו, אבל לאחר שנפרדו התחיל אצלו משבר והוא נכנס לדיכאון. באותה תקופה פגש חבר מימי הלימודים ודרכו נחשף לעולם הסמים. השימוש בסמים העצים אצל ישראל את הבעיה הנפשית.
הוא עבר לגור אצל דודתו, ובשל הידרדרות במצבו אושפז בבית חולים. במהלך האשפוז הציעו לו לעבור גמילה מסמים ואלכוהול וכיום הוא נקי כבר שנתיים וחצי.
ישראל חי בדירה משלו, כותב סיפורים ושירים, לאחרונה השלים בגרויות והוא ממתין לתוצאות אבחון תעסוקתי שעשה, כדי לבחור מקצוע.

הפתיחות המדהימה בה חשפו גדעון וישראל את חייהם בפני הקהל שבתה את הלבבות ובעקבותיה הם נשאלו שאלות רבות ואף התבקשו לתת עצות לאנשי המקצוע שהיו בקהל.
אחת המתמודדות בקהל, הגיבה בהתרגשות להרצאה "נתתם לי הרבה כוח, אני נאבקת כבר 30 שנה במסגרת הקיבוץ בו אני חיה בסטיגמות, וזה קשה ככל שאני מתבגרת, נתתם לי הרבה כוח להמשיך".
וגדעון סיכם "הסטיגמה לא מעידה על מצבך, אלא על מצב החברה, דרוש המון אומץ להתמודד עם סטיגמה. הדבר החשוב ביותר הוא להבין שכל הפתרונות למצב של האדם נמצאים אצלו בפנים, לא אצל המטפל או הפסיכולוג".

 

"חומות של ייאוש", שיר מפרי עטו של ישראל


קלרה פולק, רכזת מקצועית בתחום התעסוקה,

גוונים אשקלון

דו שיח ב"קפה גלריה"

 


יצירת קשרראשיהוספת אתר גוונים למועדפים
English Site