|
מעגלי דיון |
צום יז' בתמוז מציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לפני חורבן בית המקדש השני. בעיצומו של יום זה, שהוא יום של חשבון נפש לעם היהודי, התכנסו כ-800 צעירים ומבוגרים, מתנדבים ואנשי מקצוע, לא רחוק מחומות העיר, בבנייני האומה, לכנס שכותרתו "השתלבות צעירים עם מוגבלות בתרומה ובשירות-מחויבותה של החברה". ארגון במעגלי צדק, עמותת גוונים ועמותת בת עמי, חברו יחד על-מנת לקדם את המחויבות והזכות של אנשים עם מוגבלות לתרום ולהשתלב באופן מלא בחברה.
הכנס נפתח במעגלי לימוד, מן המשנה והתלמוד, בסוגיות הקשורות לנושא מוגבלות.
מנחה אחד המעגלים, עומר נחום, צעיר עם מוגבלות בשירות לאומי מפרויקט חבר-הד ביקנעם, סיכם את הדיון: "יש רצון לשינוי תפישתי- לקראת חברה שמקבלת מוגבלות. זה בסדר שיש מוגבלות, לא צריך להסתיר אותה, אלא לקבל אותה".
בהמשך הערב, התקיימו דיונים והרצאות בנושאים כמו: אנשים עם מוגבלות בשירות הציבורי, התנדבות ככלי מעצים נוער, האתגר ההלכתי ועוד. בין המנחים היו, דובר מטה מאבק הנכים- יואב קריים, יחיאל שרשבסקי- ממונה על השיקום בתחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, הרב יובל שרלו מארגון צהר, ואחרים.
את הדיון שנושאו "למי קראת מוגבל?" הנחו חנוך דאום ואריאל הרטמן, מחברי הספר "בשביל הנפש". בדיון עלו דילמות חשובות, כמו, המתח בין קבלת אדם עם המוגבלות שלו לבין הדחיפה להישגים. היכן שמים את הגבול, מתי מקבעים אותו עם המגבלה ומתי מאתגרים אותו לעשייה.
לדברי אריאל הרטמן, פסיכולוג: "הדבר הדרמטי ביותר בטיפול עם אדם מוגבל הוא להכיר במוגבלות שלנו.
אם נגדיר לעצמנו את המוגבלות שלנו ואת חוסר השלמות שלנו, נוכל גם לקבל את מוגבלות האחר". השניים תיבלו את הדיון בסיפורים אישיים, הרטמן, סיפר על חששותיו בעקבות טיפול בחולה סרטן להידבק, וסיפר כי כמטפל חווה את אותם הבעיות שהגיעו עמם מטופליו, במינון אחר.
חנוך דאום, סיפר על הבן שלו שנכשל בקפיצה לגובה בביה"ס וכי הוא אסר עליו לעשות את זה שוב, על מנת שיבין כי הוא אדם מוכשר בהרבה מובנים אחרים ויכיר במגבלה זו.
אריאל הרטמן ציין את החשיבות שאנשים עם פגיעה נפשית ייצאו החוצה. ודיבר על חנוך דאום שעושה עבודה מדהימה בכך שהוא משתף בכל מקום על מצבו, כאדם מצליח עם תסמונת טורט.
בחלק האחרון של הערב, התכנסו כולם יחד, לשמוע ברכות וסיפורים של צעירים מתנדבים.
אחיה קמארה, נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, סיפר מחוויותיו על מה שהוא מכנה "מדד האוטובוס למדרג חברתי", החשש של אנשים לשבת לצד אנשים עם מוגבלות באוטובוס.
נדב, בן 25, עובד כיום כסדרן מסייע בכנסת, סיפר בהתרגשות על השירות הלאומי שעשה בארכיון הספרייה הלאומית בגבעת רם: "בחרתי לעשות שירות לאומי, כדי להתנדב ולתרום למדינה...השירות נתן לי להרגיש כמו כולם. למרות המגבלה שלי אני לא בודד, אני בקהילה, בעוד מקום חוץ מהמשפחה".
רונית עמית, מנהלת קרן גנדיר, דיברה על חוסר שיתוף של צעירים בשירות לאומי: "ההפסד הוא קודם כל של המדינה, זהו משאב אדיר של צעירים עם רצון ומוטיבציה... מי שעשה שירות יוצא עם תחושת אחריות ואכפתיות למדינה, כך ניתן לאפשר ליותר אנשים להיכנס למעגל העבודה ולא להיות נתמכים. אם אנחנו רוצים חברה חסונה חברתית וכלכלית, זה אחד הדברים הראשונים שאנו צריכים לאפשר".
